שכול יכול להיות אחרת

שמי בן ואני אביה של סרן יעל כפיר קצינה בשרות קבע בחיל הקשר, שנרצחה בפיגוע טרור בספטמבר 2003. בחור צעיר, איש חמאס, פוצץ עצמו בשער יפו של מחנה צריפין והרג במותו תשעה חיילים וחיילות.

במשך השבעה דמה ביתנו, באשקלון, לתחנת רכבת. אלפי אנשים באו לנחם, את רובם איני מכיר. כשעבר השבוע ונותרתי לבדי, זה היה רגע השבירה והתפרצות הרגשות. לא יכולתי לשלוט בדמעות שזרמו בלי הפסק. התמלאתי בכעס נורא על כל העולם. כעסתי על הפלסטינים - שרצחו לי את הילדה, על הצבא וכוחות הביטחון - שלא השכילו לסכל את הפיגוע. כעסתי ואני עדיין כועס, על המדינאים, בשני הצדדים - שבמשך כל כך הרבה עשרות שנים לא הצליחו להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך. כעסתי על אלוהים - מה כבר חטאתי שמגיע לי כזה עונש? אפילו על עצמי כעסתי כי פספסתי את התפקיד החשוב ביותר של כל הורה - לשמור ולהגן על ילדיו.

אולם מעבר ומעל לכל הכעס הזה, נמלאתי בשנאה וברצון לנקום. רגש הנקמה הוא רגש טבעי, אפילו קמאי. הנקמה עצמה גם היא מאד פשוטה לביצוע. לא רחוק מביתי היה אתר בניה ועבדו שם פועלי בנין פלסטינים. היו לי בבית שני אקדחים. אני צלף כלל לא רע. תכננתי לקום בבוקר, לקחת את האקדחים וללכת לאתר הבניה הזה. לפני שמישהו יכול היה לעצור בעדי הייתי יכול לרצוח ששה פלסטינים ולנקום. זה ממש מביך לתאר עד כמה היה פשוט לבצע כל זאת. אבל לילות ללא שינה נתנו לי מספיק זמן לחשוב ולעבד את רעיון הנקמה. מחשבה ראשונה הייתה שכלל לא חשוב כמה פלסטינים אהרוג, את יעל זה לא יחזיר אלי. אחר כך הבנתי שהדבר היחיד שאשיג, על ידי רצח של פועלים פלסטינים, חפים מכל פשע, הוא שבני המשפחות שלהם ירצו לנקום בנו - הישראלים. על ידי פעולת נקמה שכזו הייתי מכניס את עצמי במו ידי, בטיפשות רבה, לתוך מעגל של דמים ולנקמה לא יהיה סוף. באותו רגע שקלטתי זאת ידעתי שהנקמה היא לא הפתרון. אני מאמין שגם אתם מבינים שכשרוצחים לך את הילדה אתה לא יכול לטאטא זאת מתחת לשטיח ולהמשיך לחיות כאילו לא קרה דבר. אני מתתי לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. הרגשתי ריקנות אדירה והחלטתי שאיני רוצה לחיות עוד. זחלתי למיטה וניתקתי כל קשר עם העולם.

יום אחד הוזמנתי לסמינר סוף שבוע של פורום המשפחות השכולות למען שלום ופיוס. פרצתי בצחוק. עם מי את רוצה שאעשה שלום שאלתי את זו שמעבר לקו, עם אלו שרצחו לי את הילדה לפני חודשיים? לא הזמנתי אותך לעשות שלום עם אף אחד, היא ענתה. כל שהצעתי היה שתשב בקצה האולם ותקשיב להרצאות ולדברי החברים. מיד הגבתי ואמרתי שאני לא איש של שלום ואין סיכוי שאבוא. אבל כשהגיע סוף השבוע, איני יודע איזה שד דחף אותי, נכנסתי למכונית ונסעתי לשם. ישבתי בצד והקשבתי ופתאום הבנתי שדם אנשינו אינו סמוק יותר. שטעם הדמעות של אב פלסטיני מלוח בדיוק כמו דימעותי שלי. מצאתי אנשים נפלאים, בני משפחות שכולות פלסטינים וישראלים שויתרו על רעיון הנקמה. אנשים השותפים לכאב ולתקווה לחיים של שלום. המפגש ההוא נתן לי את הטעם להמשך חיי והעבודה המשותפת אתם גורמת לי בכל בוקר לקום ולצאת מן המיטה.

לשמחתי הרבה אני חי במדינה פלורליסטית בה נשמר חופש המחשבה והביטוי. יש מסביבי, בחברה הישראלית, מגוון עצום של דעות. למדתי לדעת שגם הצד השני אינו בנוי כמקשה אחת. גם שם ישנן דעות שונות בקרב האוכלוסייה ולא כולם שם רוצחים. גם שם ישנם בני אדם.

אני משוכנע שיש לנו, האזרחים, הרבה כוח לדחוק ולדרבן את נבחרנו לעשות יותר כדי להביא את הסכסוך הישראלי-ערבי לידי פתרון. טיפות גשם מחלחלות לתוך האדמה, ממיסות את סלעי הגיר ויוצרות מערות ענק של זקיפים ונטיפים. ממש כמו הרוח המשנה נופים, ממש כמו טיפות המים הממיסות סלעים, גם לנו, האזרחים, היכולת לפעול ולהשפיע. אין לנו זכות לשבת חסרי מעש, להחריש ולשתוק.

העם הפלסטיני בטוח בצדקת דרישותיו למדינה עצמאית משלו. שום כוח לא יוכל למנוע מעם המוכן להיהרג על חירותו מלהשיגה.

גם אנו, הישראלים, צודקים. אין ספק שאנו צודקים. יש לנו רק ארץ אחת. נלחם למענה ולא נוותר עליה בשום מצב ובשום מקרה.

יהודה עמיחי כתב באחד משיריו:
"מן המקום בו אנו צודקים
לא יצמחו עוד לעולם
פרחים באביב".

ואותם פרחים, ילדים, הורים, אחים, בעלים ונשים, ישראלים ופלסטינים כאחת, שלכבודם ולהאדרת שמם התכנסנו כאן היום, היו ודאי שואלים אותנו: האם העובדה שאנו צודקים מספקת? האם לא כדאי להוסיף לצדקתנו גם קצת פקחות, חכמה, מחשבה ותכנון לטווח ארוך?

בין הים לירדן חיים שני עמים ואף אחד מהם לא מתכוון לוותר. זו עובדה שלא נוכל לשנותה. אנו חולקים כברת ארץ קטנה אחת ושותפים גם למה שנמצא מתחת לאדמה - קברי ילדינו. שילמנו מחיר נורא. אנו ממשיכים לשלם בכל יום ובכל רגע. נקמה מכל סוג שהוא לא תחזיר לנו את אהובינו. לעניות דעתי חובת בני המשפחות השכולות וחובת כל הקהל שהתמזל מזלו ולא הגיע לכך, לחפש דרכים, לבנות גשרים, לטוות ולקדם רעיונות שיובילו את מנהיגינו ואת עמינו לשלום, פיוס, וסובלנות.

לטובתנו, לטובתם, לטובת בני כל האזור, לטובת בני הדורות הבאים.

פעילות מתמדת ועיקשת לקידומו של השלום תהיה נחמתנו ומפעל הנצחה אדיר לתפארת הנופלים.

תודה. אשקלון אפריל 2013

מקור: http://theparentscircle.org/en/stories/ben-kfir_eng/