הסיפור המדהים של סטיבן מקדונלד, שוטר העיר ניו יורק שסלח לאיש הצעיר שניסה לרצוח אותו, ירה בו פעמים רבות והשאיר אותו משותק מהצוואר ומטה. זהו אחד מסיפורי קורעי לב הרבים בספר המתורגם מחדש: "למה לסלוח?"

כאשר קצין משטרת ניו-יורק, סטיבן מק'דולנד (Steven McDonald) נכנס לסנטרל פארק (Central Park) אחר הצהריים ב-12 ביולי 1986, לא הייתה לו סיבה לצפות למשהו בלתי שגרתי. אמנם לאחרונה הייתה שרשרת של מקרי גנבת אופניים ועבירות קלות מסוג זה באזור, והוא ושותפו, סמל פטר קינג (Peter King) היו עם האצבע על הדופק, אך זו הייתה שגרת העבודה – חלק מהעניין. אז הם נתקלו בקבוצה של בני נעורים חשודים למראה.

כשהם זיהו אותנו כשוטרים, הם החלו לברוח. רדפנו אחריהם, שותפי מצד אחד ואני מהצד השני. השגתי אותם אחרי כשלושים מטרים ומיד אמרתי להם, “חבר'ה, אני קצין משטרה והייתי רוצה לדבר אתכם.” אז שאלתי אותם לשמותיהם והיכן הם מתגוררים ולבסוף שאלתי אותם, “מה אתם עושים פה בפארק היום?”
בזמן שתשאלתי אותם הבחנתי במשהו בולט במכנס של אחד הנערים – נראה היה שהוא הסתיר כלי נשק באחת הגרביים שלו. התכופפתי כדי להסתכל מקרוב ואז הרגשתי שמישהו מתנפל עלי, הרמתי את מבטי וראיתי שהגבוה מבין השלושה (מאוחר יותר התברר שהוא בן 15) מכוון אקדח לראשי. לפני שיכולתי להגיב, הייתה התפוצצות מחרישת אוזניים, לוח האקדח הבהיק וכדור פגע בי מעל לעיני הימנית. אני זוכר את הלהבה האדומה-כתומה שפרצה מהקנה, את ריח אבק השרפה ואת העשן. נפלתי לאחור והנער ירה בי בשנית, כשהוא פוגע בגרוני. אז, בעוד אני שוכב על הארץ, הוא נעמד מעלי וירה בי בשלישית.
סבלתי כאב; הייתי משותק; ידעתי שאני גוסס ולא רציתי למות. זה היה מפחיד. השותף שלי צעק לתוך מכשיר הקשר המשטרתי שלו: “מאה ושלוש-עשרה למרכז! מאה ושלוש-עשרה!” וכששמעתי את הקוד הזה, ידעתי שאני במצב נואש. עצמתי את עיני...

סטיבן לא זוכר מה קרה לאחר מכן, אך כאשר הקצינים הראשונים שנענו לקריאה הגיעו לזירה, הם מצאו את סמל קינג יושב על הקרקע, ספוג בדמו של סטיבן, תוך שהוא מנענע אותו בחיקו. הוא בכה מתוך ידיעה שכל שנייה שאבדה עלולה להיות הרת גורל, הם הרימו את סטיבן לרכב המשטרתי שלהם והבהילו אותו לחדר המיון הקרוב ביותר, בבית החולים המטרופוליטני של הארלם(Harlem), במרחק של עשרים בלוקים עירוניים משם.

צוות החירום של חדר המיון החל בעבודתו מיד. במשך ארבעים ושמונה השעות הבאות, הוא התנדנד בין החיים לבין המוות. בנקודה מסוימת, המנתח הראשי שטיפל בסטיבן אפילו אמר לנציב, “הוא לא ישרוד. תתקשר למשפחה ותגיד להם לבוא להיפרד.” אך אז התייצב מצבו.

הם עשו את הבלתי אפשרי: הם הצילו אותי, אך הפציעות היו חמורות. הכדור שפגע בגרוני חדר את עמוד השדרה ולא יכולתי להניע את זרועותיי ואת רגלי, או לנשום באופן עצמאי. בפחות משניה, הפכתי משוטר פעיל לקרבן פשע נכה. הייתי משותק מצווארי ומטה.
כשהמנתח בא לבשר לי זאת, אשתי, פאטי אן (Patti Ann) הייתה שם יחד איתי והוא אמר לה שעלי להיות מאושפז במוסד. נישאנו רק שמונה חודשים קודם לכן ופאט אן שהייתה בת 23 באותו זמן, הייתה בהריון שמלאו לו שלושה חודשים. היא התמוטטה לרצפה ובכתה ללא מעצורים. גם אני בכיתי, למרות שהייתי כלוא בתוך גופי ולא יכולתי לזוז או לגשת אליה.

סטיבן בילה את שמונה-עשר החודשים הבאים בבית החולים, ראשית בניו-יורק ואז בקולורדו(Colorado). זה היה כמו ללמוד לחיות מחדש, והפעם תלוי באופן מוחלט באנשים אחרים. היו אינסוף דברים להתרגל אליהם – האכלה, רחצה ועזרה בעשיית הצרכים.

אז כחצי שנה לאחר אירוע הירי, פאטי אן ילדה את בננו. קראנו לו קונור (Conor). בשבילי, לידתו של קונור הייתה כמו מסר מאלוהים שעלי לחיות ולחיות באופן שונה. היה ברור לי שעלי להיענות לקריאה זו. התפללתי לשינוי, שהאדם שהייתי יתחלף במשהו חדש. תפילתי זו נענתה בתשוקה לסלוח לנער הצעיר שירה בי. רציתי להשתחרר מכל השליליות, הרגשות ההרסניים שמעשה האלימות שלו התפרץ מתוכי:  כעס, מרירות, שנאה ואחרים. הייתי צריך להשתחרר מרגשות אלו כדי שאוכל לאהוב את אשתי, את ילדנו ואת הסובבים אותנו.
כך שזמן קצר לאחר לידתו של קונור, ערכנו מסיבת עיתונאים. אנשים רצו לדעת מה אני חושב ואיך אני מרגיש. באותו הזדמנות פאטי אן הודיעה לכולם שסלחתי לצעיר שניסה להרוג אותי.

סטיבן והתוקף, ששמו היה שאבוד ג'ונס (Shavod Jones), לא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה. סטיבן היה לבן; שאבוד שחור. סטיבן בא ממעמד הביניים של הפרברים במחוז נאסאו של לונג-איילנד (Long Island’s Nassau County); שאבוד מפרויקט הדיור של הארלם. המפגש הקצר ביניהם יכול היה להיגמר בדיוק שם, אך סטיבן לא הניח לו. הוא ידע שתוקפו שינה את מסלול החיים של שניהם והרגיש קשר לא מוסבר אליו:

באופן מוזר, נהינו חברים. זה התחיל במכתב ששלחתי אליו. הוא לא ענה על מכתבי מיד, אך בהמשך הוא התחיל לכתוב חזרה ואז לילה אחד כשנה או שנתיים מאוחר יותר, הוא התקשר אלי הביתה מבית הכלא והתנצל בפני אשתי, בפני בני ובפני. קבלנו את התנצלותו ואמרתי לו שאני מקווה שנוכל לשתף פעולה בעתיד. קיוויתי שיבוא יום ושנינו יחד נצא לסיבוב הרצאות בו נשתף את הקהל כיצד מעשה אלים זה שינה את חיינו, איך הוא עזר לנו להבין מה הדבר החשוב ביותר בחיים.

הקשר בינהם דעך במשך הזמן. אז בסוף שנת 1995, שאבוד השתחרר מהכלא. שלושה ימים לאחר מכן, הוא נהרג בתאונת אופנוע. אחדים עשויים להרגיש שמאמציו של סטיבן להתקרב לתוקפו נעשו לשווא, אך הוא עצמו אינו חושב כך:

אני הייתי תג בשביל הנער הזה, מדים שמייצגים את הממשלה. הייתי המערכת שאפשרה לבעלי הבתים לגבות שכר דירה עבור דירות מוזנחות בשיכונים מטים ליפול; הייתי הסוכנות העירונית ששיפצה את השכונות העניות וגרמה לדחיקת תושביהן החוצה בתהליך של העלאת ערך הרכוש, מבלי להתחשב בהיותם אזרחים יציבים ושומרי חוק או סוחרי סמים ופושעים; הייתי השוטר האירי שהופיע באמצע סכסוך משפחתי ועזב מבלי לעשות דבר, מפני שלא הייתה עברה על החוק.
עבור שאבוד ג'ונס, אני הייתי האויב. הוא לא ראה אותי כאדם, כגבר שיש לו משפחה אהובה, כבעל ואב לעתיד. הוא היה שבוי בכל אותם סטריאוטיפים של הקהילה שלו: המשטרה גזענית, הם ישתמשו באלימות, לכן עליך להתחמש כנגדם. לא יכולתי להאשים אותו. החברה – משפחתו, הרשויות החברתיות האחראיות לו, האנשים שהפכו את חיי הנישואין של הוריו לבלתי אפשריים – הכזיבו אותו הרבה לפני שהוא פגש אותי בסנטרל פארק.

במהלך ביקורי בביתו של סטיבן בלונג איילנד (מאז שנפגשנו לראשונה ב-1997, נהיינו לחברים קרובים), אני נתקל כל פעם מחדש במידת מוגבלותו. לאנשים קשישים קשה דיים להשלים עם חיים בכיסא גלגלים, אך להיזרק לכך מתוך חיים פעילים, של אדם אוהב שעשועים במיטב שנותיו, הוא דבר נורא. אם נוסיף לכך את פיום הקנה שמאפשר לו לנשום ואת התלות המלא שלו בצוות סיעודי ושאר מטפלים, חייו עשויים להראות די תחומים לפעמים. סטיבן מתייחס לכך בענייניות:

אין זה קל להיות משותק. מזה שני עשורים שאין ביכולתי לחבק את אשתי. קונור הוא עכשיו גבר צעיר ומעולם לא יכולתי לשחק איתו. זה מתסכל – קשה – מכוער – לפעמים.

אם כך, מדוע הוא סלח? שוב, הוא עצמו מבטא זאת באופן הטוב ביותר:

סלחתי לשאבוד מכיוון שאני מאמין שהדבר היחיד שהיה יכול להיות עבורי גרוע מהפגיעה של כדור בעמוד השדרה שלי, הוא להיות טרף לשאיפות נקמה בלבי. צורת התייחסות כזו הייתה מביאה להתפשטות של הפגיעה לנשמתי, גורמת נזק רב אף יותר לאשתי, לבני ולאחרים הסובבים אותי. גרוע מספיק שהתוצאות הגופניות הן קבועות, לפחות אני יכול לבחור למנוע את הפגיעה הרוחנית.
למרות זאת, יש לי עליות וירידות. בימים מסוימים, כשאיני מרגיש בטוב, אני עשוי להתרגז. אני נהיה מדוכא. היו זמנים שאפילו הרגשתי שאני רוצה לשים סוף לחיי, אך הגעתי למסקנה שכעס הוא רגש מבוזבז...
כמובן שלא סלחתי לשאבוד באופן מיידי, זה לקח זמן. הדברים התבשלו במשך ארבע-עשרה שנים. אני חושב על כך כמעט מדי יום, אך אני יכול להגיד שמעולם לא התחרטתי על שסלחתי לו.

פאטי אן גם היא מרגישה כך:

זה היה קשה, קשה מאד, עבורי לסלוח באמת לנער שירה בסטיבן. מדוע היה צריך לעשות זאת? אני עדיין רוצה לדעת. מדוע בני לא יוכל לגדול עם אותן חוויות שיש לילדים אחרים עם אבותיהם? אנחנו עדיין מתמודדים עם השאלה הזו. אלא שמזמן הבנתי שכדי להסתדר בינינו כזוג, היה עלי להשתחרר מהכעס שלי, אחרת סטיבן ואני לא היינו יכולים להמשיך בעצמנו. כאשר משהו כזה מכרסם בתוכך, הוא פשוט הורס אותך מבפנים.

כיום, סטיבן הינו מרצה מבוקש בבתי ספר בעיר ניו-יורק ובסביבותיה, שמסוגל לרתק אולמות שלמים כשהוא חוזר על סיפורו בפניהם ומוביל דיון בנושאים הרחבים יותר הנובעים ממנו. בשבילו, ניתן להתגבר על סחרחרת האלימות בה נגועים חיים רבים כל כך בימינו – ובכללם חיים צעירים, כמו אלו של שאבוד – רק על ידי שבירת החומות המפרידות בין בני אדם וגורמות להם לפחד אלו מפני אלו. האמצעים הטובים ביותר כדי לעשות זאת, הם לדבריו, אהבה, כבוד וסליחה.

בצטטו את רוברט פ. קנדי (Robert F. Kennedy), סטיבן אוהב לציין ש"קרבנות האלימות הנם שחורים ולבנים, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, מפורסמים ואלמונים, אך כולם, וזה החשוב מכל, בני אדם שבני אדם אחרים אהבו ונזקקו להם.” מתישהו בכל הרצאה הוא מוצא דרך להתייחס למרתין לותר קינג – אדם ממנו הוא שואב השראה אינסופית:

כשהייתי ילד, דר' קינג בא לעיירה שלנו בניו-יורק. אמי הלכה לשמוע את נאומו והיא התרשמה מאד ממה שנאמר. אני מקווה שגם אתם תשאבו השראה ממילותיו. דר' קינג אמר שיש משהו טוב בגרוע מבינינו, ומשהו מרושע בטוב מבינינו, כאשר נבין זאת לעומק, נהיה יותר אוהבים ויותר סולחים. הוא אמר גם, “סליחה אינה מעשה רגעי, היא צורת התייחסות קבועה.” במילים אחרות, היא משהו שצריך להתאמץ עבורו, כמו שצריך להתאמן כדי לשמור על כושר גופני או על חדות השכל, יש לתרגל גם את הלב. סליחה אינה החלטה חד-פעמית. יש לחיות אותה, יום-יום.